הליכה כלב המקלט הראשון שלי
בגיל 10 נפלתי כמו עם כלב המקלט הראשון שלי. כמו כן חוויתי את התחושה של חוסר האונים, לרצות לעשות יותר.
בתור תלמיד כיתה ה ‘, חברי לכיתה כמו גם התגמלו באופן אינדיבידואלי על הרגלים גדולים (או רעים) עם מערכת נקודה. אני לא יכול לזכור בדיוק בדיוק איך זה עבד, אולם בסוף כל רבע, אלה מאיתנו עם מספיק נקודות נאלצו לבחור טיול שדה מרשימה.
הצעירים עם הכי הרבה נקודות עשויים לבחור טיולים אקסטרווגנטיים יותר כמו ביקור ביריד עמק ההנאה או ללכת למשחק תאומים במינסוטה. ככל שהיו לך פחות נקודות, כך היו הנסיעות פחות מעניינות, אולם לפחות היית צריך להוציא מהמוסד במשך יום אחד. אפשר היה לקבל נקודות שליליות, כמו גם הצעירים האלה נאלצו להישאר מאחור.
מערכת נקודה זו בוטלה תוך שנה בערך. לא מספיק “שוויון” כמו שאני מדור “כולם מנצחים”.
הייתי ילד ביישן, אז מעולם לא קיבלתי המון נקודות. הייתי הטיפוס השקט והצייתני, אולם מכיוון שלא הרמתי את היד או הובלתי דיונים היו לי מספר הנקודות “הממוצע” שלך. זה לא היה חשוב לי, מכיוון שהטיול שבחרתי היה בצד הפחות אקסטרווגנטי. זה היה טיול שרק אותי כמו גם כמה צעירים אחרים שנבחרו. נאלצנו להוציא אוטובוס מאורונו כדי ללכת על כלבי מקלט לחברה ההומנית.
מִנזָר
המנזר היה כלב המקלט הראשון שהלכתי. היו הרבה יותר (לעזאזל, אם רק הייתי יודע!). המנזר היה הדבר האפרפר, ביגל, למראה האסקי. בערך 40 פאונד. היא הייתה קטנה יותר מאשר רטריבר הזהב שלי היה בבית.
מנזר כמו גם טיילתי בדרך עפר אי שם על שפת הפרברים של ערי התאומים. אני מנחה מוסדות כמו גם הורים כמו גם מקלטים היו אמון יותר אצל הצעירים אז. לא הייתה אוריינטציה. שום דבר על בדיוק איך להחזיק רצועה. אין הוראות בדיוק איך או בדיוק איך לא לגעת בכלב. הם פשוט נתנו לי לקחת את המנזר, אז הלכנו. הצעירים האחרים עשו בדיוק אותו דבר עם הכלבים השונים שבחרו.
ילד אחד, טוני, ננשך על ידי רועה גרמני באותו יום. השמועה הייתה שהכלב ייהרג מאז. אפילו בעשרה האחוריים, אני זוכר הבנה – מבלי להבין לחלוטין – שזה פשוט לא היה נכון להרוג את הכלב הזה. הלחנתי ביומן שלי באותו לילה, “הנגיסה אפילו לא שברה את עורו.”
באשר למנזר, אני לא מבין מה קרה לה. לא הייתה לי הבנה של מקלט ללא הרוג באותה תקופה. people didn’t talk of such things in 1993, at least not in Minnesota. As I walked Abbey, I understood that shelters killed healthy pets on a routine basis, exact same as now.
I later begged my parents to embrace Abbey. They declined (I’m sure they had great reasons). בכיתי. as well as that was the end of it.
It may or may not have been the end for Abbey. I’ll never know. She stays in my mind as this floating, middle-aged dog, permanently waiting.
Waiting for a now 29-year-old youngster to find bust her out for a muddy walk on a graveled road.